אני יושבת לי במרכז הארץ, רחוקה לכאורה מהחיזבאללה, מנותקת לכאורה
מעוטף עזה, מדירה את עצמי כבר שנים מבקעת הירדן, וקרובה מתמיד לים (שגם ממנו אני
מדירה את עצמי, אבל זה כבר סיפור אחר). יושבת כבר שנים וצופה בחדשות. מצקצקת
בלשוני אל מול ההפגנות והמחאות. חיה בבועה, קוראים לזה. קיבלתי מכה קלה בכנף
בחודשי הקיץ האחרונים, אבל קוראים לה "מכה קלה", כי אין לי (עדיין)
משפחה בגיל צבא, כי נוח לי לכבות את הטלוויזיה כשאיני יכולה לשאת את הצער והכאב,
וגם עיתון לא נכנס אליי הביתה שנים. כל מה שחוויתי הוא בום מעל הראש כשאני במקלט השכונתי
וחיזוק מבית כיפת ברזל, ששוב הותיר אותי מחוץ למציאות העכורה האמיתית.
החוף הוא אותו מישור החוף, אבל דלת אמותיך ביישוב בשרון הוא ממש לא
דלת אמותיך בעוטף עזה. כל שיחה שניהלתי במהלך הקיץ עם תושבי הדרום, ובייחוד עם מי
שגר ביישובים כמו יתד, מבקיעים או יבול – שלפני המלחמה כלל לא ידעתי להצביע על
מיקומם במפה המיניאטורית שלנו – הורידה לי את האסימון קצת יותר. אבל ככה זה כשחיים
מציאות אחרת. עד שאתה לא שם, אתה לא באמת מבין.
עד ששאולי ממושב יתד* לא סיפר לי על תחושת הציונות האחרת שלו כדור
המפוכח של ילידי 1967 שירד עם משפחתו להתגורר בעוטף עזה, לא הייתי בסרט. עד ששרון
צוייג לא סיפרה לי על המילים האנטישמיות שזורקים לעבר הילדים של חברתה שנשארו
בחו"ל, לא חלחלה התחושה ולא הגיעה הצמרמורת. לפני המלחמה עוד השתעשענו בבית
עם הרעיון לנצל את הפספורט הבילט אין של חלק מהמשפחה לרילוקיישן בברלין השקטה
(לכאורה), הנעימה (לכאורה) והירוקה (לכאורה). כן, בטח.
הציונות שמדבר עליה שאולי, שלקח את הילדים ואת אשתו ונמלט מהבית בקיץ,
היא היא הפרחת השממה. האמונה השלמה של שרון, שטוב עשו כשחזרו מהולנד, עם כל הקושי
וכובד המשא כתושבי המדינה, ואין סיכוי שיתגוררו שוב בחו"ל – היא היא יישוב
הארץ. אז פעם אלה היו הביל"ויים, והיום זה אנחנו, הבליינים. כל אזור בארץ כבר
חווה את התחושה, וגם אם רוצים ארץ אחרת, פשוט אין כזאת בנמצא.
אז לקח לי זמן, ממקום רבצי, לא רק להבין אלא גם להרגיש שמה שחוו כאן,
בעולמנו, לפני 75 שנה, זהה לגמרי למה שחווים נוודינו היהודים בנכר היום. לקח לי
זמן להבין שלחיות עם 15 שניות זמן תגובה זו לא רק ססמה, אלא גם להשקות את הצמחים
כשהרעשה כבדה של צה"ל מתרחשת כמה מאות מטרים מהגינה שלך.
אני מורידה את הכובע בפני שאולי וחבריו הדרומיים, מאחלת לשקט שישרור
שנים רבות ומייחלת לרגע שגם חברים קרובים ורחוקים ישובו ארצה.
* את מילותיהם של תושבי עוטף עזה תוכלו לקרוא בכתבה שלי
באתר בניין ודיור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה